|
|
|
בואי אספר לך סיפור אופיר יקירתי
פורסמה בתאריך: 12/10/2007 10:52
לפני שנים רבות גר בירושלים איש אחד.
ישבו הוא ואשתו לעתיד ערב אחד מול הטלויזיה וצפו בחדשות שכבר אז הגיש אותן חיים יבין הנצחי.
והנה כתבה: על אדם בעיר הקודש צפת שרוחו של צדיק מרוקאי בשם ר' דוד ומשה באה לבקרו בעת חלום וציוותה עליו לבנות לו מקדש מעט בביתו.
שמע ועשה.
הרס קירות ובנה, הניח שטיחים, קנה שולחן ארוך לתקרובת, תלה תמונות על הקירות ובהן צדיקים, פסוקים ואימרות כנף והקדיש חדר מיוחד להתייחדות עם רוח הצדיק שהחליט לעשות עליה לארץ הקודש.
ראו בני הזוג את הכתבה, חייכו איש אל רעותו ועברו הלאה לסדר היום (בעצם לסדר הלילה).
חתונתם של בני הזוג האלה נערכה שבועות מספר לאחר מכן והם נסעו אחריה לכמה ימים לגליל להתרעננות.
בין שאר מקומות הגיעו גם לעיר צפת.
"זוכרת את הכתבה על רבי דוד ומשה?" שאל הבעל הטרי את אשתו הטריה.
"ודאי" חייכה אליו האשה במאור פנים.
"מה דעתך להשתעשע מעט, לבקר אותם ולראות מה קורה?" הציע הבעל, "הנה הזדמנות פז לחוות מעט אנטרופולוגיה ופולקלור עממי".
"יאללה" אמרה האשה.
אמרו ועשו.
נכנסו לשכונה בה שוכן אותו מקדש מעט לרוח הצדיק ובמהרה הגיעו אל הבית. זו לא היתה בעיה כלל וכלל מאחר וכולם ידעו היכן זה.
בדחילו ורחימו נכנסו השניים אל הבית והתייצבו בפני החולם בעל הבית וברכוהו לשלום.
כאן עלי להוסיף הסבר קצר: האיש, גיבור סיפורנו, נכה ומתהלך בעולם בעזרת קביים. זה נאמר מאחר וזה מאד רלוונטי להמשך.
"שלום רב גם לכם" חייך האיש במאור עיניים. "הכנסו! הכנסו! שבו והשיבו את נפשותיכם. יש כאן תקרובת ומשקה, סעדו את לבכם והיו שמחים".
טוב, מאחר וניצטוו - עשו.
לאחר שהשיבו את נפשם במאכל ומשקה, נכנסו אל קודש הקודשים, חדר ההתייחדות עם הצדיק, לא ביחד חלילה אלא בזה אחר זה.
"ומה היה שם?" שאל חבר את האיש לאחר זמן.
"היה שטיח יפה על הרצפה, תמונות של רבנים מזוקנים על הקיר וגם קופסה ענקית עם חריץ".
"חריץ?"
"כן. זו הקופה. לתרומות כמובן".
"וזהו?" שאל החבר.
"זהו!" פסק האיש.
אבל בל נקדים את המאוחר.
יצאו השניים וביקשו להיפרד מבעל הבית, מביטים זו בזה ומחייכים בלעג "מתחת לשפם" על אמונות ההבל של בני אדם מסוימים.
התבונן בעל הבית באיש ואמר:
"אתה רוצה להיות בריא?"
"הממממ????...." היתה תגובתו של האיש.
"בריא!" חזר בעל הבית על דבריו.
"כדאי לך" הוסיפה, החזירה אחריו אדונית כבדת גוף אחת שזה עתה נכנסה לבית." אין לך מושג כמה הוא עזר לי. הייתי חצי מתה ועכשיו לא ואני בכלל מרומניה, לא ממרוקו, אז כדאי לך".
הנהן האיש בראשו במבוכה, הציץ באשתו לאישור ולאחר שקיבל אותו ברמז אמר: "או קיי. מה עלי לעשות?"
הוא בטח יצווה עלי להתפלל חודשיים, לצום ולהתענות וללבוש שק, חשב בלבו.
מיהר בעל הבית אל ארון, פתח את הדלת והוציא בקבוקון קטן והושיט אותו לאיש.
"זה שמן" בישר בחדווה, "שקידש אותו הצדיק".
"איך קידש?" התעניין האיש.
"קידש!" אמר בעל הבית.
"טוב" נכנע האיש. "המשך בבקשה".
"מה שאתה צריך לעשות הוא למרוח את השמן הזה על הרגלים שלך בלילה ומחר בבוקר תקום ותוכל ללכת בלי בעיות".
"וואלה?" אמר האיש מרים את גבותיו בתמיהה אמיתית.
"וואלה" ענה בעל הבית.
לחץ האיש את ידו של בעל הבית, נפרד לשלום, נטל את אשתו ואת בקבוקון השמן ויחד הפליגו אל השקיעה...
לא, סתתתאאאם. זה היה בשעות הצהרים אז הם פנו למסעדה, לסיבוב בעיר צפת ולאחר מכן לבית המלון לשנת הלילה, כשהם לא מפסיקים לצחוק, ללעוג, לגחך, למינהגים המשונים ולאמונות התפלות והמגוחכות של "אי-אלו בני אדם" כפי שהגדירו זאת.
הגיע זמן לישון.
הוציא האיש את בקבוקון השמן, חייך מלוא פיו לאשתו ואמר: "למרוח?"
פרצו שניהם בצחוק מלגלג והאשה אמרה:" תמרח, מה כבר יכול להיות, מקסימום עוד סדין אחד לכביסה וממילא הוא הולך לכביסה וכל עוד לא אני צריכה לכבס אז מה איכפת לי?"
היסס האיש אבל רק לרגע ומרח.
מרח ומרח והספיג את עורו בשמן.
הלכו לישון צמד החמד הזה והתעוררו בבקר.
האם קם האיש ויצא במחולות מחניים?
האם יצא כפי שהוא והחל לרוץ ברחובות כאיילה שלוחה?
שמא רק קם מהמיטה והלך ללא עזרת קביו לשירותים?
לא ולא.
דבר לא השתנה, הכל נותר כשהיה.
הלכו בני הזוג להתקלח, להוריד מעל עצמם את אבק "אמונות ההבל" ואת סממניו, אכלו ארוחת בקר ויצאו לתור את רובע האומנים בצפת.
האיש אמנם חש שמץ של אכזבה מאי מילוי ההבטחה אבל מאחר וחש אז שהכל שטויות, נשכחה האפיזודה הזו מדעתו חמש דקות לאחר שלגם את הלגימה הראשונה של כוס הקפה של הבקר.
צפת בנויה על הרים והמדרגות בה מרובות. כדי להגיע לרובע האומנים יש לרדת גרם מדרגות גבוה מרחבת החניה למעלה.
עמד האיש בקצה הרחבה, ליד המדרגה הראשונה והמתין לאשתו שנכנסה לקיוסק הקרוב לקנות דבר מה.
לפתע חש זוג ידים אימתניות, ענקיות, חזקות, דוחפות אותו במלוא העוצמה קדימה. האיש ממש עף באויר, התגלגל במורד המדרגות עד למטה ללא יכולת לעצור.
המום ונרעש נחת האיש על הרחבה למטה, פקח את עיניו והתבונן למעלה לראות מי המניאק שדחף אותו בברוטליות כזו.
ברחבה למעלה לא היה איש. היא היתה ריקה מאדם.
תוך דקה יצאה אשתו מהקיוסק, התבוננה מבוהלת בבעלה המוטל בתחתית המדרגות ומיהרה למטה להושיט יד לעזרה.
למזלו של האיש, הוא כמעט ולא נפגע, פרט לשריטה קטנה בברך ולאגו מרוסק.
פנו השנים לבית מרקחת קרוב, קנו יוד ופלסתר והנזק הגופני הגיע לתיקונו.
אך בכך רק החל סיפור. לא הסתיים.
מה זה היה? חשב הבעל שוב ושוב. מה הרגשתי? למה מישהו דחף אותי? או אולי היה זה משהו? מדוע היה עלי לחוות חוויה כזו? אני בכלל נורמלי? אולי סתם החלקתי ורק נדמה לי שמישהו דחף?
אך תחושת הדחיפה החזקה היתה מוחשית וממשית עד כאב.
הסקרנות היא אם כל ידע.
מאחר והשאלות האלה לא הפסיקו להטרידו, פנה האיש לנסות ולחקור את מה שאירע, ועד מהרה הגיע ללמוד על נושאים הנמצאים מעבר לחיי היום היום, אל לימודים רוחניים, שם חקר ודרש והעמיק ובירר ופשפש וחווה.
יום אחד נפתרה התעלומה. ממש כמו בסרט, בפתיחה של סצינה חדשה התבהרה תמונה.
רוח הצדיק, אותו ר' דוד ומשה, היא זו שדחפה אותו אל התהום. היא זו שזעזעה את אמות הסיפים של הוויתו, שהעתיקה את סלע התנגדותו ופילסה לו דרך אל העולם הקסום, האינסופי הנפלא מכל פלא של הרוחניות.
מאז, צועד לו האיש באותה דרך, ללא חת, ללא מורא, חווה חוויות מסעירות ורואה מראות נפלאים.
עם רוחו של ר' דוד ומשה הוא השלים כבר מזמן, אפילו טרח לבקר אותו פעם נוספת בבית מקדש המעט אשר לו בעיר צפת, אבל לא היה צורך בכך.
את התיקונים האמיתיים אנחנו עושים הרי בפנימיותינו ואין כל צורך בסממנים חיצוניים או פיזיים.
עד כאן הסיפור אופיר יקרה.
ואם תשאלי אם יש בסיפור הזה אי-אילו סממנים אוטוביוגרפיים, אומר: אולי? מי יודע?
יום עגול
-נשיקה- | | | בהודעה זו צפו 8 אנשים | | | | | אין באמור לעיל משום יעוץ או המלצה לטיפול כלשהו | |
|
