במידה ובכל זאת אנחנו מפחדים או מתמודדים במחשבותינו עם משהו דמיוני שאנו מכנים אותו כאב, רק אז הוא מקבל מעין קיום, שאנו מאמינים שהוא אמיתי, ולפיכך חשים בו, ואף נעשה מפלצת מאיימת, המסוגלת לפגוע בנו ולגרום לנו סבל.
ואם כך, זה הזמן לקחת אחראיות ליצירת הכאב בגופנו ו\או בנפשנו.
אנחנו יוצרים\בוראים את הכאב, ולפיכך בכוחנו להפסיק להיאחז במחשבותינו שמקיימות אותו, ובכך לבטל את קיומו ולהפסיק את הסבל.
אנחנו יוצרים\בוראים את הכאב, ולפיכך בכוחנו להפסיק להיאחז במחשבותינו שמקיימות אותו, ובכך לבטל את קיומו ולהפסיק את הסבל.
אנו יכולים לגשת אל הכאב בדרכים שונות:
נגדו - להלחם בו, לקחת תרופות, להתלונן, התעמלות מיוחדת, טיפולים רופאים וכד' שאומר שאנחנו מותקפים על ידי חיידקים או אלימות של אנשים או חוסר שלימות ופגיעות שלנו כגוף.
הגישה הזאת בעצם מייצגת הנחה בסיסית, שמשהו לא בסדר, מאחר וכאילו מגיע לנו בריאות טובה יותר והיא נתמכת בגישה שאפשר לצאת מתוך עצמנו ולהשוות אותנו לאחרים ו\או לסטנדרטים כאלו או אחרים, ואז להרגיש לא מוצלחים יחסית ודפוקים. וכאן נחבאת מסקנה, שהמציאות הייתה אמורה להיות אחרת ממה שהיא, כלומר מחשבה מופרכת כאילו אנחנו יודעים טוב מאלוהים איך היה צריך
לברוא את העולם.
לברוא את העולם.
הדרך שאני מנסה להציע היא לקבל את הכאב, ואז לעבור דרכו. כלומר, כאמור לקחת אחראיות על יצירתו, כאשר אפשר לפעמים להתבונן ולגלות חלק מהסיבות מדוע יצרנו אותו, אבל לעולם לא נוכל לדעת זאת באמת, מאחר והאגו, שמוביל את החקירה המחשבתית הזאת, למרות שהוא מציג את עצמו כאילו הוא מנהל ושולט בכל מה שקורה בנו, למעשה איננו אחראי, ואין לו כל ידיעה בקשר לאיך הדברים מתרחשים בנו כדי למלא את רצוננו, כשם שאין לו כל קשר לתוכנית האלוהית\רוחנית של קיומנו בגוף הזה בעולם הזה. ואין זה בכלל חשוב לדעת למה. מה שחשוב הוא לקבל את מה שיש, כמה שקיים, ולפיכך כמושלם.
ואז כאשר אנחנו מפסיקים לתת לכאב את האנרגיה הדרושה לקיומו, וכאשר אנחנו מפסיקים לפחד ממנו כאילו הוא התקפה עלינו מצד גורם חיצוני, כאילו יש משהו כזה שנגדנו או כאילו שאנחנו בנויים כך שאפשר לפגוע בנו. ואז הכאב מתעמעם ומאבד את האנרגיה שיצרה אותו ונספג בגוף כזיכרון שהולך ושוכח.
במקביל אנחנו יכולים לראות בכל זאת חלק ממדוע החלטנו ליצור את הכאב, ובמידת הצורך להחליט להפסיק לפעול לדרך מסוימת,
כמו להוציא את היד מהאש, כדי להפסיק את הכאב של השריפה, או כמו להתבונן במחשבה שאנחנו ראויים לעונש, מחשבה שהביאה אותנו להעניש את עצמנו על ידי קרוב היד לאש, או כמו לשתות מים לאחר הליכה של כמה שעות בשמש, או כמו לטפל בחור בשן,
או כמו לשנות תרגיל פיסי שאיננו הרמוני עם הברך ברגל השמאלית, או לרדת בצריכת מוצרי חלב, וכן הלאה.
כמו להוציא את היד מהאש, כדי להפסיק את הכאב של השריפה, או כמו להתבונן במחשבה שאנחנו ראויים לעונש, מחשבה שהביאה אותנו להעניש את עצמנו על ידי קרוב היד לאש, או כמו לשתות מים לאחר הליכה של כמה שעות בשמש, או כמו לטפל בחור בשן,
או כמו לשנות תרגיל פיסי שאיננו הרמוני עם הברך ברגל השמאלית, או לרדת בצריכת מוצרי חלב, וכן הלאה.
ובאשר לכאב עצמו, שבעצם היה מעין התרעה שמשהו לא מתאים לנו בדרך בה אנחנו מתנהלים, כאשר המסר שלו הובן, בעצם אין בו עוד צורך וגם אם התעלמנו מהמסר הרבה פעמים ונאלצנו לגייס התרעה כואבת במיוחד כדי להתעורר. ולפיכך במידה ונפסיק להתייחס אליו כאילו הוא לא משתנה וקיים נאפשר לו ללכת.
מובן שנחמד מצדנו יהיה להגיד לו תודה, על תפקודו רב המסירות לנו. למשל: לאחר שאמצנו את הרגל יותר מהרגיל בלילה היא התכווצה
ואנו חווינו כאבים עזים. אז דבר ראשון - תודה, ואז יעל יהיה להפסיק להתפתל ולהיאבק, כאילו באמת משהו בשריר הסתבך ונקשר, ובכך להיאחז בתחושת הכאב, ובמקום זה לעזוב את השריר הזה, כלומר להרפות, כלומר לשחרר.
ואנו חווינו כאבים עזים. אז דבר ראשון - תודה, ואז יעל יהיה להפסיק להתפתל ולהיאבק, כאילו באמת משהו בשריר הסתבך ונקשר, ובכך להיאחז בתחושת הכאב, ובמקום זה לעזוב את השריר הזה, כלומר להרפות, כלומר לשחרר.
מאחר והפעולה הזאת מנוגדת לאינסטינקט שדוחק בנו דווקא למתוח את השריר לכוון המנוגד, זה נראה לרגע קשה, אבל במידה ונעשה זאת, ההתכווצות פשוט מאבדת את האנרגיה הנחוצה לקיומה והמקום נרגע.
או למשל כאשר נעקצנו והמקום מתחיל לגרד אנחנו נוטים לגרד את מקום העקיצה, מה שמרגיע לשנייה, אבל לאחר מכן שוב מגרד, והגרוד הולך ומחמיר, והעקיצה מאדימה וגדילה ולפעמים אף נפתחת וכואבת.
במידה ונזהה את העקיצה, דבר ראשון נוכל לאמור תודה, ובמידה והיצור שעקץ גדול יחסית, נוכל להתייעץ לגבי טיפול. בכל מקרה מיד רואים שגרוד המקום רק מחמיר את המצב אז הטוב ביותר יהיה לא להיכנס לקרב עם מה שקרה, אלא לקבל ולעזוב, לתת לתחושה ולמקום להירגע ולהרפות ולשחרר, ואז לאחר מס' שניות הגרוד נעלם.
מכאן שתחושת הכאב גדילה ומועצמת על ידי התגובה הראשונית שלנו שהיא להאמין לה ולהלחם נגדה.
כאמור בכך אנחנו מעבירים אנרגיה למקום גם אנרגיה רגשית כמו פחד או כעס מגיעים ומגדילים את המלחמה וכך הכאב גדל ואנו סובלים יותר ויותר.
למעשה אפשר לראות שאנחנו מנצלים את ההזדמנות שיש כאב, כדי לנפח את האגו על ידי רחמים עצמיים ותחושות קרבן, ולפעמים גם כדי לקבל תשומת לב או רחמים, שאנחנו מפרשים לפעמים בטעות כאהבה.
ערנות לכל זה, תאפשר פשוט לעזוב / לחייך / להרפות/ לשחרר ולא לסבול עוד.
לא צריך, אבל אני אוסיף שאותו הדבר גם במידה והכאב איננו בפיסי אלא כאב רגשי.
שוב, תודה, ולא לפעול לפי האינסטינקט של להלחם ולהעצים את הדרמה, אלא לעזוב\לחבק\לשחרר\להרפות\לחייך ולעבור דרך הכאב.
