בזמן שלמדתי "אן אל פי", בזמן הפגישות הראשונות, ניסינו, בין היתר, להביא את המונחה לראות את מה שקראנו לו: "הרווחים המשניים שהוא מרוויח על ידי המחלה\הבעיה שהוא חווה" ובכך לקחת אחראיות לגבי המציאות שהוא יצר, כולל המחלה שהוא בחר לחוות.

 

לעיתים קרובות מתברר, שהרווח המשני חשוב למונחה, ואין הוא מוכן לוותר עליו וזה בסדר גמור.

מאחר ולרצות עבור מישהו אחר, ולדעת מה נכון עבורו זה בלתי אפשרי וגם לא מכבד אותו.

המקסימום שבידנו הוא להיות שם עבורו, בדרך בה הוא בוחר ללכת.

 

יש להבין שהמציאות היא מה שיש, וזה מה שצריך להיות.
המחשבה שמשהו יכול להיות טוב יותר ממה שיש עכשיו, היא חסרת כל משמעות.
למעשה ההפך הוא הנכון.
מה שיש זה מה שצריך להיות, ולפיכך אין סיבה או דרך אמיתיות ל"תקן" את המציאות. 

 

מצד שני אין אנו אמורים לשקר ולהגיד למונחה\חבר שנאנח וסובל לפנינו, שהוא מסכן.

מובן שהוא אינו מסכן. הוא אדם, שזה ייצור עוצמתי ומדהים.
הוא מי שניצוץ אלוהים בתוכו, ולפיכך הוא מושלם כפי שהוא, וכפי שהוא נברא. 

 

יתכן ואין זה נכון להגיד את זה למי שזה רק מעצבן אותו, אבל כאשר אנחנו מסתכלים אליו בלא רחמים, אבל עם הרבה אהבה, כאשר אנחנו רואים את האלוהי שבתוכו, יש סיכוי שהוא יתחיל לחוות את העוצמה שבתוכו ובהמשך יפסיק להאמין לאשליה, כאילו הוא חולה או מסכן, ויעזוב אותה.

 

לעומת זאת אם נאשר לו שהוא מסכן וקרבן, אנחנו מחזקים את המחסום המפריע לו לראות את האור והעוצמה שבתוכו, ולפיכך מרחיקים את הבראתו.

 

הרחמים האלו, כלומר האישור שהוא מסכן וחולה, עלולים להתפרש אצלו (ואצלנו) בטעות כאהבה, בעוד שבאמת הם להגיד שאני טוב יותר מאחר ואני בריא, והוא נחות בגלל שהוא מסכן, ולפיכך אין שוויון בינינו.

מה שאין רחוק ממנו במציאות ואין רחוק מזה מאהבה, שיכולה להיות רק בין שווים.

 

שאלות, השלכות ותגובות ייענו ב פורום יצירת מציאות

 

רמי