|
|
|
סודו של סבא
פורסמה בתאריך: 31/08/2007 02:10
זה מן הסתם יפורסם בקרוב בדף שלי בבמה חדשה אבל עדיין....
שמי הוא גרהארד וולפנבאטל, דוכס בממלכת סקסוניה, ונולדתי בשנת 1645. אני מגיע ממשפחה השוכנת בלייפציג, ושורשיה הם עתיקים למדי. למעשה, אני יודע בבירור שהם מגיעים עד אמצע המאה החמש עשרה. לא היתי מציין זאת אלמלא סבי אמר לי זאת.
שמו של סבי היה גיאורג. הוא היה אביה של אימי. הוא מעולם לא גילה בי התעניינות יתרה עד אשר הייתי בן 17. בכל מקרה, מרגע זה החלה ההתדרדרות שלי לקראת נפילתי לתהום. ואפשר לחשוב ממה כל זה התחיל, משאלה קטנה ומטופשת. סתם סקרנות. כמה אני מקלל את גורלי האכזר מאז יום זה. בגללו הבנתי את משמעותו האמיתית של המשפט Sic transit Gloria mundi. אתם מבינים,הסקרנות מסוכנת. היא מובילה אנשים רבים וטובים כמו סבי הגדול לאבדון.
הכל התחיל כאשר שאלתי את סבי האם הוא אי פעם למד מיסטיקה.
הוא הסתכל עלי במבט מוזר, ואמר לי " בוא אחרי. לאחר מכן הוא לקח אותי לספרייתו. "את מה שתראה עכשיו, אסור לך לספר לאף אחד. שמעת אותי?
לאף אחד. לא לאמא, לא לאבא, ולא לסבתא. אם אתה לא נשבע לי בזה הרגע שהידע שלך יחתם בצורה הרמטית לחלוטין, אני לא מראה לך דבר".
"סבא, על מה אתה מדבר בכלל?"
"מה שאני עומד להראות לך כאן הוא סוד הסודות. אסור שאף אחד ידע ממנו חוץ ממנו וממך. אחרת הכנסייה תוציא את שנינו להורג. אם את הסבא שלי הם שנאו כל כך, אז אותך הם ירדפו אם הם ידעו שהמשכת בדרכו. האם אתה נשבע?"
נשבעתי. לאחר מכן הוא הוציא מכיסו מפתח. הוא ניגש לאחד מהמדפים, ופירק אותו. מאחוריו הסתתרה דלת כבדה. היא נראתה בת מאה שנה, לא יותר מזה. אולם הייחוד שלה עמד בכך שהיו חרוטים עליה המוני תבליטים. ברובם הופיעו מלאכים אוחזי חרבות, ויצורים שטניים נסים מפניהם. הוא תחב את המפתח, ופתח את הדלת.
"היכנס" הורה לי.
נכנסתי, ומולי ראיתי ערימה גדולה של ספרים ישנים. הם היו כולם כתובים בלטינית או בגרמנית, וכולם היו בכתב יד. התחלתי לקרוא את תוכנו של אחד הספרים בכל רם. " בכוחו של האל, הינני..".
"היה בשקט מיד, אל תקרא זאת בקול!"
צעק סבי וחטף מידי את הספר. "מה עשיתי?
הרי אף אחד לא שומע לא אותי ולא אותך".
"אל תקרא את אלה בקול רם. אם תעשה זאת הוא יצמד לבשרך ולא תוכל להסירו. אתה מבין, אתם תתאחדו ביניכם, ולפני שתשים לב הוא ישלוט בך".
"מי ישלוט בי סבא?
על מה אתה מדבר?"
שאלתי בכעס. "זה שתקרא לו ישלוט בך. סבך הזהיר בספרו מכך שזה עלול לקרות, ולא אתן שזה יקרה לך" אמר לי בקול עייף. באותו רגע שמתי לב שהחדר החל להתקרר. צמרמורת עברה בי כאשר התחלתי להרגיש שיש מאחורי משהו רע. "אני רוצה לצאת מכאן" אמרתי לסבי.
"הירגע, לא יקרה לך דבר. וגם אם תצא מכאן כעת, הוא ירדוף אחריך. רק שנייה, והוא יעזוב" אמר.
הוא שלף מתוך כיסו בקבוק דיו. לאחר מכן הוא הוציא משום מקום כדור בדולח ונייר. הוא כתב משהו על הנייר, ואמר משהו לכדור הבדולח. ההרגשה המפחידה נעלמה מיד.
"מה זה היה?"
שאלתי בפחד. סבי נאנח ונשען על הקיר. "עכשיו תשמע על מייסד משפחתך". הוא לקח נשימה, ואמר " שם המשפחה שלי כפי שאתה יודע אותו הוא לייפציגר. אך לא כך היה שמו של אבי בעת לידתו. שם משפחתו היה ידוע לשמצה בגלל האדם שנשא אותו. שם משפחתנו עד שנת 1547 היה פאוסט. סבתי שינתה את שמה מיד לאחר מותו של סבי. כאחת שהתמחתה גם היא באמנות זאת, היא הצליחה למלט אותה ואת אבי מביתו של הסב המנוח, בטרם תבוא הכנסייה. לבסוף אבי התיישב בלייפציג, לאחר ששכחו ממנו וממעשיו של סבו. אבל הוא לא שכח את אביו, ולמד את כל סודותיו. בדרכי הקסמים הוא הצליח למצוא את כל הספרים ולרכזם כאן. כבנו היחיד, הוא חנך אותי. ועכשיו אני החלטתי לחנוך אותך בדרך בה נחנכתי אני".
" למה דווקא אני?"
שאלתי בחרדה. "אתה היחידי שהראה עניין בנושא. בתי ובניי לא מתעניינים בכך. חוץ ממך, לנכדיי לא אכפת. חיכיתי שמישהו ישאל משהו בנושא בכדי להעביר את זה אליו".
באותו רגע קלטתי מה קורה כאן.
"אתה רוצה לומר לי שאלה הם..." הצבעתי על הספרים בחרדה.
"כן. זהו עיזבונו של סבי, יוהאן גיאורג פאוסט המנוח, שעוסק בלחשי המאגיה והכישוף החזקים ביותר שאי פעם נכתבו".
הוא ניגש לערימת הספרים והוציא את אחד מהם. לאחר מכן הוא הוציא מטה, חרט משהו על הרצפה, ואמר "אני קורא לנשמת יוהאן גיאורג פאוסט המנוח להופיע לפני, מתוקף היותי גדול בחוכמה!"
באותו רגע הרגשתי רוח חזקה מנשבת בעורפי. כפור שרר בחדר, ואני התמלאתי בחרדה. במקום בו סבי חרט את המעגל הופיעה דמות. היא הייתה דמות של אדם בן שמונים, בעל פנים מזוקנות ואף סולד. את עיניו לא ראיתי. הן היו אפופות בחושך.
"מי מעירני ממנוחתי?"
שאלה הדמות. "פראנץ גיאורג לייפציגר, נכדך" ענה סבי.
"ומדוע קראת לי?"
שאלה הדמות.
"ימי על האדמה ספורים. וכמו שבנך חנך אותי, כך ארצה לחנוך את נכדי".
רוחו של פאוסט הסבה את מבטה אלי. "אני רואה שלא בגדת במסורתי ושמרת על סודיות" אמר לסבי. "אך עם זאת אני חושב שעשית טעות שבחרת לחנוך אותו".
"אולי זאת טעות, אך אין אפשרות אחרת. אלא אם אתה מעדיף שאשרוף את ספריך לאפר?"
"אני חושב שזה מסוכן עבורו. הוא לא ידע להשתמש בזה נכון. אני רואה לתוך נשמתו. הוא לא מכיר את עצמו טוב מספיק בכדי להצליח בקסם".
"סבא, איני מבין. הרי אני זוכר שאמרת לאבי שאתה רוצה שכל פעם כאשר זה שנחנך יהא על ערש דווי, הוא יעביר זאת לקרוב משפחתו הראוי ביותר. האם לדעתך יש יותר ראוי ממנו?"
שאל סבי. הוא דיבר בקוצר רוח וחוסר סבלנות. מעולם לא שמעתי אותו מדבר כך.
"הוא המתאים ביותר, אין ספק. אבל פוטנציאל ההרס העצמי שלי הרבה יותר גדול מפוטנציאל הבנייה. תצטרך להשלים את חניכתו עד מותך. אחרת, הוא יוביל את עצמו לאבדון. אסור שילמד שום דבר לבדו, אחרת הוא ימיט על עצמו וקרוביו אסון".
"דווקא לדעתי זה לא יקרה. הוא חכם הרבה מעבר לגילו" ענה סבי בכעס.
"בדיוק מזה אני מפחד. חנוך אותו אם רצונך בכך. אבל אני נשבע, ואלוהים עדי, שאני הזהרתיך מפני זה. כל נזק אשר ייגרם לו בשל כך - אתה תישא בתוצאות. אני את שלי אמרתי".
ולאחר שאמרה זאת, רוחו של פאוסט נעלמה.
סבי ניגש אלי ושאל "האם אתה רוצה ללמוד את אומנות הקסם?"
"אני מניח שכן" אמרתי. בכל מקרה, לאחר מה שהרוח אמרה, לא הייתה לי כל כוונה לסרב.
"אם כך, אני אוריש לך את כל נכסיי. אחנוך אותך עד יום מותי, ואז השרביט יעבור אליך. אבל כל זאת רק לאחר שתישבע לשמור על הסודיות. כי אני מבטיח שאם לא תשמור עליה, תקולל בצורה החזקה ביותר שאני מסוגל לה" אמר סבי.
"אני נשבע".
XXX
עשר שנים עברו מאז שנחשפתי לקסם. סבי מת חמש שנים לאחר מכן. חניכתי כמעט הושלמה עם מותו. כל מה שנשאר היה ללמוד ספר אחד, הנקרונומיקון שמו אם איני טועה. בכל מקרה, קראתי אותו והשלמתי את החניכה שלי לבד.
לאחר מותו של סבי הייתי אדם עשיר מאוד. הייתה לי אישה יפה, וחמישה בנים, הגדול מביניהם בן עשר. השתמשתי באומנותו של סבי בכדי להצליח בחיי. מעולם לא השתמשתי בה כדי להטיל קללה או משהו מסוג זה. עד שזה התחיל.
הכל התחיל כאשר בני הבוגר נעלם. אני ואישתי חיפשנו אותו זמן רב, ולא מצאנו אותו.
עם הזמן התייאשנו, אולם השאלה באשר למקום הימצאותו המשיכה לנקר בי עוד זמן רב. לאחר שנה נכנעתי לרצונותיי, והחלטתי לבדוק את סיבת מותו דרך המאגיה. לקחתי את חרבי, וציירתי את המעגל. לאחר מכן אמרתי את התפילה, וחיכיתי. פתאום, כאילו משום מקום, הנרות שדלקו בחדר נכבו. השתרר חושך אימים, והחלה לנשוב רוח קפואה.
פתאום שמעתי קול מהחשיכה קורא "מי קרא לי?
דבר או שתקולל לנצח!"
"הראה את עצמך!"
דרשתי מהקול. פתאום הופיעה מולי דמות מבעיתה, ואיתה ריח גופרית. ראשו היה כשל כבש בוגר, ולהבה אפפה אותו במקום פרווה. הוא הלך על שתי רגליים. ידיו היו שחורות, ואש אפפה אותם. ופניו היו הדבר המבעית ביותר שראיתי מימיי. הן היו אפופות אש תבעירה ירוקה. ועיניו היו המבעיתות ביותר. הן היו כתמים שחורים ומפחידים. באותו רגע הבנתי באיזו סכנה אני נמצא.אולם בגאוותי אמרתי להתעלם מהסכנה ולאלץ את השד לבצע את רצוני.
"אני הוא השד רמאלגליאך, נסיך בממלכת האש האפלה. מה תרצה ממני?!"
שאל בזעם. "אני רוצה לדעת היכן נמצא בני". "אין לי זמן לבזבז על שטויות כאלה. שחרר אותי ומיד, תולעת אנושית" ענה לי.
הנפתי את חרבי לעברו, ודקרתיו במקום בו נדמה היה לי שנמצאות צלעותיו. הוא קפץ אחורה ונעמד על ארבע, כהכנה למתקפה. מהמקום בו נדקר זרם דם שחור.
"ציית לי שד שנוא אל, או שאזרוק אותך לייסורי גיהינום!"
"איני אציית לך, אינך יודע מה הבאת על עצמך!"
נהם לעברי. "אינך יכול לפגוע בי. אני בתוך המעגל. ציית לי, ואשחרר אותך". באותו רגע הוא שינה את צורתו. במקום היצור אפוף האש הופיע כעת ליצן חצר קטוע ראש, שהחזיק את ראשו בידו. "אני אבדוק את זה עבורך" אמר בלחישה מצמררת.
"אני רוצה שמחר בערב, כאשר אקרא לך בשנית, תבוא עם תשובות" אמרתי בקור. "עבורך אדוני, עד לירח ובחזרה" אמר בלעג ונעלם.
XXX
בערב למחרת קראתי לו. הוא הופיע כעת כליצן פעם נוספת. "בנך מת. הוא מת כתוצאה מכך שהוא נאנס. הוא נאנס למוות על ידי אחד מחיילי המשמר של מלך סקסוניה" אמר, והראה לי את תמונת החייל.
ליבי רתח. "אם כך יש לי עוד עבודה עבורך, שד. מצא את החייל הזה, וקלל אותו בכל הקללות הקיימות. דאג למות כל היקר לו. עשה את חייו לגיהינום חי, והבא אותו אל מותו בידיי" אמרתי לו בזעם. כה גדול היה חרון אפי, ושכחתי את ההשלכות שיהיו לכך.
"בשמחה אדוני" אמר. ברגע זה הוא שינה את צורתו לצורת אריה אפוף להבה. "מדוע אינך הולך לבצע את מצוותי?"
שאלתי אותו.
"טיפש שכמותך. כל כך קל ללכוד אתכם, בני אדם. אדם טיפש, אינך יודע מה עשית" שאג האריה השטני.
"קדימה, לעבודה!"
צעקתי עליו והנפתי את חרבי. "עוד לא למדת שהכל חוזר במעגל שלם?"
וברגע זה הוא שאג. שאגתו הייתה איומה. היא הקפיאה את כל עורקי. לאחר מכן הוא זינק לעברי, ונעלם מיד לאחר מכן.
XXX
הכל התחיל ביום שלאחר מכן. היה לי סיוט בו ראיתי כיצד אשתי וכל בני נשרפים באש התופת. התעוררתי באמצע הלילה מכוסה זיעה קרה.
יצאתי מהמיטה, חגרתי את חרבי, והתחלתי להתפלל.
אותו חלום גם חזר על עצמו בלילה שלאחריו. ובלילה שלאחריו, ובכל לילה עד שעה זאת. לבסוף הפסקתי לישון. עיני נעשו אדומות ונהייתי אלים יותר.
ההתפרצות האלימה הראשונה שלי הייתה בערב היום החמישי. ראיתי את אחד מבניי מושפל בכנסייה על ידי הכומר. לאחר התפילה היכיתי את הכומר מכות רצח עד מותו. לאחר מכן קברתי את גופתו ביער.
בחלומי בלילה זה ראיתי את רוחו. היא הזכירה לי בעודי רואה את בני משפחתי הנשרפים, שגם אני הבא בתור בשל חטאיי.
התעוררתי לשמע דפיקות חזקות על דלת ביתי. אני ואישתי ירדנו למטה.
פתחנו את הדלת, ומולנו עמד חייל מצבא המלך.
"האם אתה הוא אדון וולפנבאטל?"
דרש לדעת. "כן, זה שמי, ומה אתה עושה על אדמתי?!
הסתלק!"
נהמתי עליו. "יש לי פקודות לעצור אותך. נראית גורר את גופת הכומר ליער. אתה חשוד ברצח" אמר. "תלך לעזאזל ותאמר את זה למפקד שלך. עוד צעד אחד ואני מוריד לך את הראש" עניתי לו ושלפתי את חרבי.
שעה לאחר מכן הוא הגיע עם המפקד שלו. הסתכלתי על המפקד. הוא היה זה שראיתי בתמונה שהראה לי השד. הזעם התחיל לגאות בי. הרגשתי כאילו אש חיה זורמת בכל עורקיי. "גראהארד וולפנבאטל, אתה עצור במצוותי" אמר לי.
"כנס רגע לביתי ואבוא אתכם ללא מאבק" אמרתי, ותכננתי בראשי את הבאות. לאחר שהתקרב אל האח, שלפתי את חרבי, ולפני ששם לב, דקרתי אותו ברגליו. הוא קרס לעבר הרצפה. דקרתי אותו כמה פעמים, וכל פעם התענגתי על מידת הכאב שגרמתי לו. דקרתי אותו עשרים פעמים, עד אשר הסרתי את ראשו מעליו.
ברגע שהסרתי את ראשו מעליו שמעתי את אישתי צועקת. היא נפלה על הרצפה מדממת. רצתי לעברה. "החייל המלווה דקר אותי. הוצא מכאן את הילדים, הוא אמר שהוא עומד לשרוף את הבית" אמרה לי. היא השתעלה וירקה דם.
עזבתי אותה והערתי את הילדים. הלכתי אל השכנה, ותמורת שק של מטבעות זהב היא הסכימה להחביא אותם אצלה ולגדלם.
אז ברחתי אל החדר בו ביצעתי את ניסויי הקסם שלי. ציירתי את המעגל, וקראתי לרוחו של פאוסט. הוא היה בדיוק כמו שראיתי אותו בעבר. אותה דמות ואותן עיניים חשוכות.
"אתה חייב לעזור לי!"
התחננתי בפניו. "אתה נמצא עמוק מדי בבוץ מכדי שאוכל לעזור לך. חוץ מזה, איני יכול לפעול כנגד חוקי היקום. מה ששלחת יחזור במעגל שלם,זה החוק הנצחי. הרגת את החייל הזה שאנס את בנך. וכחלק מהקללה ומחוק המעגל, עכשיו עליך למות".
"אין דבר שאוכל לעשות?"
שאלתי בעיניים דומעות. "הצת ספרייה זאת. איני רוצה שספריי ישרדו. האם יש משהו שתרצה לבקש ממני?"
שאל. "אני רוצה שתאמר לסבי שנכשלתי" אמרתי בבכי. "אמור לו זאת בעצמך" ענה לי. כאשר אמר זאת הוא נעלם, ובמקומו הופיעה רוחו של סבי. "גרהארד, מה נהיה ממך?"
שאל בצער. "נכשלתי סבא, פאוסט צדק. אסור היה לי ללמוד את האומנות הזאת" אמרתי. "הקשב לי טוב נכדי. יש דבר אחרון שתוכל לעשות כדי לתקן. כתוב את סיפורך, בכדי שישאר כאזהרה לדורות הבאים. להתראות" אמר.
וברגע שנעלם, התחלתי לכתוב שורות אלה. שעה עברה מאז שהרגתי את החייל. כעת אני שומע צעדים ברחבי הבית. איני יודע האם זה דמיוני או האם אלה החיילים שבאים להרגני. כך או כך, עכשיו אצית את המקום.
להתראות.
גרהארד וולפנבוטל, צאצא ליוהאן גיאורג פאוסט,
לייפציג,
1672 | | | כמו שלמעלה, כך מטה | | | בהודעה זו צפו 198 אנשים | | | | | אין באמור לעיל משום יעוץ או המלצה לטיפול כלשהו | |
|
