|
|
|
כאשר אני מגן, סימן שאני מותקף.
פורסמה בתאריך: 29/04/2009 22:08
ערב טוב גלי,
אי שמח לשובך לכאן. ואני אענה "חופשי",
ללא התייחסות לסעיף זה או אחר, אבל
אסמוך על עצמי, שאענה "נכון" ו"טוב".
דבר ראשון לגבי "חללים".
אני מרגיש שלשייך לנופלים את התואר הזה,
אומר א. שהם אינם,
וב. שהם אמורים היו להיות.
למעשה הם איתנו לגמרי,
ואין לנו שום מושג מה היה אמור להיות,
מאחר ואנחנו לא אלוהים.
למעשה ברור שאם משהו הוא מה שיש, כלומר
הוא המציאות,
איך אני יכול בכלל לחשוב שזה היה צריך
או אפשרי להיות אחרת?
זה כמו להחליט להעביר יד דרך קיר,
מאחר ואני לא מקבל שיש כאן קיר.
אני חושב שזה היה צריך להיות אוויר.
וזה פשוט מחשבת סרק,
מובילה ישירות לתחושות קרבן ואכזבה.
וככל שאני מתעקש להעביר את היד,
אני פוצע אותה יותר וכואב יותר.
לגבי הגנה על הבית מתוך פחד,
אז כל עוד אני מגן, וככל שאני מחזק את הביצורים,
אני יוצר התקפה נגדי.
כל הנדרש כדי לקיים בריאות, הוא לא
לפחד ממאכלים מזיקים,
אלא לאפשר לעצמנו לאכול נכון, לאכול מתוך
הקשבה לגוף.
כלומר אכילה מתוך אהבה לגוף ולא מתוך פחד
שמא הוא ינזק.
הפחד ותחושת החוסר רק מעצימים את מה ש"חסר"
או "מאיים לפגוע בנו".
אם כואבת לי השן, ואני נלחם בכך
הכאב יעלה ואני אתקרב במהירות מואצת
לכאב בלתי נסבל. וככל שאני אבהל יותר,
יותר מהר אגיע למצב חרום.
למעשה אין דבר כזה כואבת לי השן, יש איתות
של תחושות, שאני יכול להודות לו ולפעול
בהתאם, ואז האיתות מפסיק.
במידה ואינני מבין או נענה לאיתות, לאחר זמן
יגיע עוד איתות,
וכך עד שהשן תיפול אם "הזנחתי" אותה וויתרתי עליה,
לטובת פחד מטיפול או דחיינות או כל סיבה אחרת.
עכשיו,
שן שנפלה איננה משהו טוב או רע.
ואין זה עושה אותי למסכן. בסך הכל השתנתה התפאורה.
ועל רקע התפאורה החדשה,
אני ממשיך לשחק את אותו המחזה,
עם אותם הדפוסים. (עד אשר אביא לשינוי,
ואעבור לעבוד על דפוסים חדשים).
אף אחד לא הבטיח לי ששן לא תיפול לי,
כך שאין ממה להתאכזב,
אין כאן כל התקפה עלי.
הכל ממשיך להיות בסדר גמור,
כלומר מה שיש הוא בדיוק מה שיש.
ושום מחשבה שהיה צריך להית אחרת לא נכנסת.
וכל זה מתקשר כמובן גם לנושא בן הזוג.
מזדמן לפני אדם, ואנחנו מצחקקים יחד בעונג.
מאחר וזה נעים,
אני נפגש איתו עוד.
במקביל אני רוקד בחוג לריקודים סלוניים.
ושם אני מוצא שפה משותפת עם 2 בנות ו 3 בנים,
ומאחר וזה מתאים,
אנחנו יוצאים לאחר השיעור לשמוע ג'ז
במועדון סמוך.
במקביל מישהו בעבודה מנסה לצאת איתי,
ואני מוצא זן גם לזה.
ואם עוד נשאר זמן אני מתכתב באינרנט.
אינני יודע וזה גם לא מעניין "מי הוא הנכון"
מכל אלה.כולם נפלאים,
וכל עוד אני נוכח במידה הולכת וגוברת כבעל בית
במרכזי, אני לא דואג,
מאחר ואני יודע שאף אחד לא יכול לפגוע בי,
ולו רק בגלל שאף אחד לא מעוניין בזאת.
(בכ"ז כל אחד יש לו את עצמו להתעסק איתו).
וכיוצא מדוגמת המחלה\כאב השן,
אי אפשר בכלל לפגוע בי,
מאחר ואני לא פגיע. רק המחשבות יכולות לשער
אפשרות פגיעה ולהעלות פחד.
אבל אין להן כל שחר,
מאחר ומחשבות עוסקות רק בעבר,
וכאן אני מנסה לנתב הווה חדש.
וכך אני נהנה מאהבתי לכולם,
ולא מגביל אף אחד, עד שמתברר שעם אחד יש
הבנה שאנו יכולים לקיים תקשורת,
כלומר הוא לא זקוק לי ואני לא לו,
וכך אנו יכולים לתת אמון ולהתקדם לקראת
יצירת מרחב קדוש משותף.
אני ממליץ גם בזמן שכבר "יוצאים קבוע",
המשיך ולברר עם עצמי שאם אהובי יחליט ללכת
לדרכו, או לעזוב את החיים בגוף,
מבחינתי זה נפלא אם מי שאני אוהב יעשה מה שנכון לו\
את מה שהוא מחליט.
למעשה כל התייחסות אחרת איננה אהבה
אלא מחשבה שאני יודע טוב יותר מזולתי מה טוב לו,
ובכך מחשבה שאין שוויון,
אלא אני נעלה עליו (או נחות ממנו).
וזו כמובן הפרדה וההפך מאהבה.
רמי
| | | I cannot come to you, without my brother | | | בהודעה זו צפו 8 אנשים | | | | | אין באמור לעיל משום יעוץ או המלצה לטיפול כלשהו | |
|
