|
|
|
לקבל את עצמי
פורסמה בתאריך: 19/05/2009 23:13
הי רמי
חלף שבוע ימים מאז שהצעת לי תרגיל מעניין
וכל יום, בסופו של יום, מצאתי את עצמי מדברת איתך בדימיוני ואומרת לך כמה מדהימים הרגעים שאני עוברת
ומיד אספר (בכל אופן אספר חלק מהדברים, אותו החלק שאפשר לכתוב באינטרנט)
אבל קודם כל אני רוצה לומר, וזה מוזר לומר, שהתגעגעתי לשיחות שלנו, להרגשה שאתה שם בהושטת יד וירטואלית.
בכל רגע שנבהלתי (והיו כמה רגעים כאלו) אמרתי לעצמי שאני תמיד יכולה לפנות אליך, ושוב תהיה שם.
אתחיל דווקא מהסוף, מהמסקנות שלי מהתרגיל
אז קודם כל גיליתי את האומץ, שהוא בעצם לא היפוכו של הפחד אבל הוא נמצא כאשר הפחד איננו.
או יותר נכון כאשר האומץ נמצא - אין פחד
(מכיוון שאתה לא ממש מכיר אותי, חשוב לי להסביר שבכל המישורים האחרים בחיי, תמיד היה ויש הרבה אומץ שמלווה אותי בכל העשייה וההתנהלות שלי, למעט החלק של מערכות יחסים זוגיות)
גם גיליתי שהאומץ נמצא כשיש הרבה, המון, (או שפע כמו שקראת לזה) אהבה,
(מכאן שהמסקנה אולי שהיפוכו של הפחד היא האהבה)
וגם אני מבינה שכל האהבה הזו, זה בעצם עניין של פרשנות וגישה שלי, ולא כל כך משהו חיצונ.
כלומר כשאני "פרשנתי" שיש לי מלא אהבה בתוכי, אז לא הרגשתי פחד, וגם לא הרגשתי לבד.
מאותו הרגע שבו הסכמתי לקבל את התרגיל שהצעת, ופשוט לקבל את כל מה שמגיע אלי
דבר ראשון שהרגשתי, זה שאני מקבלת את עצמי, ושאני יכולה לסמוך על עצמי
כי אני כאן בשביל עצמי, ואני מלאה באהבה, עשירה באהבה אל עצמי
ועם "המלאי" הזה, התחלתי את התרגיל והנחתי לדברים לקרות
פשוט הייתי שם לקבל אותם
וקרו דברים, המון דברים, כולם מלמדים ונפלאים
(למרות שבשפה הקודמת הייתי כותבת לך שחלק מהדברים היו נפלאים וחלק מהדברים היו קשים
אבל בשפה הזו למדתי לקבל גם את שאר הדברים, להפסיק להתנגד להם ולהבין שיש סיבה שהם כאן, וגם אם אין, הם פשוט כאן , וזו המציאות ולא מה שהייתי רוצה שיקרה)
אפילו הייתי שוב בחדר מיון עם בני השני, והפעם זו היתה חוויה אחרת, חוויה בהחלט מלמדת,
ובטוח לא הרגשתי שקורים לי כל הדברים הרעים כי לא הייתי מספיק טובה.
אז בחרתי פרטנר לתרגיל כפי שהצעת, או יותר נכון קיבלתי את הפרטנר שהיה פשוט לידי הרבה זמן ולא התייחסתי מהטיעון ש"לא מתאים"
ופשוט קיבלתי את כל האהבה שהוא הציע, אבל, הרבה יותר חשוב נתתי המון המון אהבה אליו, בדרך של פרגון, תמיכה (אביו היה חולה ונפטר השבוע)
וככל שנתתי יותר אהבה, כך הרגשתי יותר חסונה, יותר אמיצה, יותר אהובה
ופחות פוחדת, יותר אחראית על הבית,
גם הבנתי את מה שהסברת לי לגבי העניין שיש בעל בית בבית
הרגשתי השבוע איך אני בעלת הבית, הרגשתי איך אני מכניסה לבית רק אוכל שמתאים, ולא מכניסה מה שלא מתאים, הרגשתי שאני יכולה, יש לי הכוח, לסגור ולפתוח החלונות והדלתות כרצוני.
הרגשתי כל השבוע שאני מלאה, פשוט עשירה באהבה, ורובה היתה ממני אל עצמי
אבל גם הסכמתי לקבל את האהבה מסביבי, גם ממי שחשבתי שלא מתאים
ושוב תחת המקום שאני בעלת הבית, ואני יכולה לסגור את החלון כשיש רוח לא נעימה
ובטוח לא יכול להכנס לבית משהו/מישהו לא רצוי.
וכל פעם שהרגשתי שתחושת הפחד מתחילה להתגנב פנימה, אמרתי לעצמי שהפחד נובע רק מזכרונות העבר, ממסקנות שאולי לא רלוונטיות ומציפיות מה טוב ומה נכון מהעתיד והדבר שנראה מפחיד לא בעצם קורה כאן ועכשיו במציאות.
כל פעם שנבהלתי, אמרתי לעצמי קחי נשימה, ותבדקי מה באמת קורה בזמן שאת נושמת, כאן עכשיו,במציאות ומה לא שייך למציאות
וכאשר באמת מבררים כך, אז מוצאים שהרבה מהדברים שהעסיקו אותי במוח, היו מחשבות שקשורות בעבר, בפרשנות, בניתוח בעקבות ארועים שהיו, או ציפיות לדברים שיהיו אבל לא ממש קשורים לאותה נשימה ספיציפית שהיתה באותו הרגע במציאות
(למשל הבנתי שכל אותם פעמים שהרגשתי לבד, לא באמת היו במציאות, אלא היו יותר בזכרונות, במחשבות, שנבעו מניתוח או השוואה ביחס לזכרונות או ביחס למה שאני חשבתי שצריך להיות)
אני מרגישה קצת כמו אחרי נסיעה לחו"ל, כל החוויות האלו, כל הרגשות האלו, כל תחושת האהבה העצומה, האומץ הזה שנתן לי הרבה הרבה כוח, קצת מן תחושה של היי.
אני חייבת לומר שאני קצת מבולבלת, אני שואלת את עצמי זה
האם באמת יכול להיות?
האם זה באמת יכול להיות כל כך פשוט?
והאם באמת אפשר כך לחיות כל החיים?
אין איזה שלב שמתעייפים וחוזרים לדפוסי ההתנהגות האוטומטיים שהיו בעבר?
בכל מקרה, אני מרגישה שעדיין איני יכולה להפרד ממך
נכון, שסיימתי את התרגיל, אבל עדיין לא הבנתי את כל המשמעויות שלו
ובוודאי שאשמח לשמוע ממך
גלי
| | | גלי | | | בהודעה זו צפו 4 אנשים | | | | | אין באמור לעיל משום יעוץ או המלצה לטיפול כלשהו | |
|
